בין פקידות למציאות: האבסורד המשפטי במיגון הביתי

קישור לרישום למועדון המקצוענים

במציאות הביטחונית המורכבת של מדינת ישראל, שבה איומי טילים הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת החיים, הציפייה הבסיסית של אזרח היא ליכולת להגן על חייו וחיי משפחתו.
אולם, פסק דין מטריד שניתן לאחרונה בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב חושף פער בלתי נתפס בין צורכי החיים לבין הנוקשות הבירוקרטית.
מדובר במקרה של בני הזוג משכונת הדר יוסף בת”א, שמצאו עצמם נאשמים בפלילים רק משום שהציבו מיגונית ניידת בחצרם כדי להגן על ילדיהם.
מקרה זה מעלה שאלות קשות על אטימות המערכת ועל חוסר היכולת של בתי המשפט ורשויות התכנון להתאים את פרשנות החוק למצב של פיקוח נפש.

האבסורד שבכתב האישום: הגנה על חיים כ”עבירה פלילית“

בני הזוג, המתגוררים בבית ללא ממ”ד, בהיעדר מקלט ציבורי נגיש בסביבתם, החליטו להציב מיגונית ניידת קטנה בשטח של כ-6.3 מ”ר בחצרם הפרטית.

מטרתם הייתה ברורה: להגן על חייהם ועל שלומם של שני ילדיהם הקטנים מפני איומי הטילים והמלחמה.

באופן אבסורדי, עיריית תל אביב, במקום לעודד פתרונות מיגון עצמאיים, במקום שבו היא כשלה במתן פתרון, בחרה להגיש נגדם כתב אישום פלילי על בנייה ללא היתר.

בפסק הדין תוב (ת”א) 48236-10-25 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ’ אלעד בן מיום 18.01.2026, ציינה כב’ השופטת  נגה בליקשטיין שחורי, כי הטענות בדבר היעדר מיגון “נוגעות אל הלב, ואינני מקלה בהן ראש” ואף הוסיפה כי “הקושי שמתארים הנאשמים הוא בלתי נתפס. אני מבינה שהוא מדיר שינה מעיניהם”,  אך בשורה התחתונה בחר בית המשפט לדבוק בפרשנות דווקנית ומצמצמת של החוק, וסירב לבטל את כתב האישום.

בית המשפט קבע: “עם כל ההבנה לקושי, לא אוכל להורות על ביטול כתב האישום ובתוך כך מתן היתר לבנייה שנעשתה שלא כדין“.

זוהי דוגמה כואבת לעיוורון מערכתי; מערכת החוק נועדה לשרת את הציבור ולעבוד בהרמוניה עם הגיון החיים, ולא להפוך למכשול בירוקרטי המעמיד הורים המבקשים להגן על ילדיהם כעבריינים.

ניתן היה לצפות כי בית המשפט ועיריית תל אביב יתאמצו יותר למצוא מסלול משפטי שיאפשר את הותרת המיגונית, במיוחד לאור המצב הביטחוני.

עיון בתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע”ד-2014 (להלן: “תקנות הפטור“), מראה כי קיימים פתחים לפרשנות מקלה.

הנאשמים ניסו להשוות את המיגונית למחסן ששטחו עד 6 מ”ר הפטור מהיתר, אך בית המשפט דחה זאת בקביעה כי “ההשוואה למחסן… איננה ממין העניין, שכן אין חולק שלא מדובר במחסן“. אמנם מיגונית יכולה באותו מידה גם לשמש לאחסנה, אבל יתכן שבית המשפט אכן נאלץ שלא לקבל טיעון זה ולו רק מהסיבה שעפ”י התקנות, מחסן הפטור מהיתר: “יוקם מחומרים קלים בלבד”. כך, שקשה היה להכניס את המיגונית שבנוייה מחומרים חזקים, תחת הגדרה זו.

אולם, לא מן הנמנע היה למשל לבחון את המיגונית תחת ההגדרות של “מבנה זמני” או “עמדת שומר” – מבנים שקיימת לגביהם גמישות גדולה יותר בתקנות הפטור.

במקום זאת, העירייה ובית המשפט נאחזו אך ורק בהגדרות הפטור לבנית מרחב מוגן דירתי באופן ספציפי וטענו כי המקרה הנדון אינו חוסה תחת תקנות הפטור המצויינות בסע’ 30ב ו-30ג.

בית המשפט בחר לראות במיגונית “עבודה אסורה” שאינה עומדת בתנאים הטכניים היבשים, ובכך החמיץ את ההזדמנות לתת פרשנות תכליתית לחוק, כזו המעדיפה את ערך חיי האדם על פני הפרוצדורה התכנונית.

חוק התכנון והבניה הוא חוק פטרנליסטי בהגדרה. זו מהותו (!) בניגוד לדיני הקניין הבסיסיים, המתירים לאדם לעשות ברכושו ככול רצונו, חוק התכנון והבניה מגביל את השימוש וקובע עבור הבעלים מה “נכון להם”, תוך שיקול של טובת הפרט וטובת הכלל.

מכאן גם החיוב וההגיון במתן היתרי בניה, על מנת לוודא כי מבנים יוקמו בצורה נאותה.

אלא, שבמקרה הנ”ל קם הגולם על יוצרו ובשם ה”הגנה” על הציבור מפני עצמו, התדרדר ביהמ”ש לכדי חשש לפגיעה ישירה בחיי אדם ולא רק שלא ניסה למצוא פתרון למצוקת הבעלים, אלא, אף דחה את בקשתם להסרת האישום הפלילי כנגדם, כאשר הם טענו לזכותם ל”הגנה מן הצדק” – ביהמ”ש במקרה זה לא סיפק הגנה (תרתי משמע) ולא עשה צדק!

בין חוק לתכנית: גזירה שווה מהחלטת ועדת ערר בעניין “זילונקה”

ניתן להבחין בניתוק  מהמציאות הקיים בפסק הדין גם ביחס למגמות המשפטיות העדכניות, דווקא בנושאים “טכניים” כלכליים כגון היטל השבחה (ולא בחיי אדם באופן ישיר).

בניתוח משפטי ראוי שנערך בערר (מרכז) 8001-01-25 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון נ’ ישעיהו זילונקה ואח’, ועדת הערר לתכנון ובניה קבעה קביעה עקרונית ברורה: שטחי ממ”ד אינם מהווים “השבחה” שיש למסות אותה, משום שהזכות להקימם נובעת ישירות מהחוק ולא מפעולה תכנונית של תכנית בניין עיר (תב”ע).

ועדת הערר הסבירה: “השטח עצמו של הממ”דים נתון מכוח החוק ולא מהפעולה התכנונית ועל כן שטח זה אינו יכול להיות משביח, בין אם מדובר במימוש בהיתר ובין אם מדובר במימוש במכר“.

ניתוח זה מדגיש כי הקמת מרחב מוגן היא חובה וזכות המוקנות לאזרח מכוח הדין הכללי ומתחייבת מהוראות חוק.

אם הזכות לממ”ד היא זכות מוקנית מכוח החוק עצמו ולפיכך פוטרים אותה אף מהיטל השבחה, הרי שקל וחומר שההתייחסות למיגונית ניידת קטנה כאל עבירת בנייה חמורה, הדורשת הליך פלילי (???) היא אבסורדית שבעתיים.

אם המדינה עצמה קבעה בחוק כי מיגון הוא צורך חיוני שאינו תלוי בחסדי התכנון המקומי, מדוע הרשות המקומית נלחמת במי שמנסה לממש זכות זו הלכה למעשה?

בערר זילונקה הודגש כאמור כי מאחר ששטחי הממ”ד נתונים מכוח החוק, הם אינם יכולים להיות “משביחים”, ועל כן אין לגבות בגינם היטל השבחה. ועדת הערר קבעה: “בהיעדר השבחה הרי שאין להביא בחשבון כלל את הזכויות לממ”דים“.

הגיון זה מצביע על כך שהמחוקק רואה במיגון אינטרס ציבורי עליון שיש לעודד ולא “הטבה” שיש למסות או להגביל.

עוד צויין בערר, כי תכלית הפטור הינה לעודד בניית מרחב מוגן בפועל.

 כאשר עיריית תל אביב דורשת מהנאשמים לסלק את המבנה ולשאת בכתב אישום, היא פועלת בניגוד גמור לרוח זו של עידוד המיגון.

במקום לראות במיגונית פתרון זמני הכרחי (שאינו משנה אף את ערך המקרקעין באופן קבוע ואינו מביא את העיריה ל”הפסד מס”), היא בוחרת בדרך של “ייקוב הדין את ההר”.

סיכום: מערכת החוק בשירות החיים

פסק הדין בעניין המיגונית בתל אביב הוא תזכורת כואבת לצורך בשינוי תפיסתי במערכת המשפט ובשלטון המקומי.

מערכת החוק לא נועדה להתקיים בתוך ואקום בירוקרטי, אלא לשרת את צורכי החברה. במדינה שבה העורף הוא החזית, האטימות למצוקת המיגון היא מחדל מוסרי ותכנוני כאחד.

הגיע השעה שהרשות המקומית תאמץ את הגיון “ערר זילונקה” לא רק בנושא היטל השבחה, אלא גם בתחום הפלילי-מקומי: המיגון הוא זכות מהותית המעוגנת בחוק.

על הרשויות לחדול ממרדף אחרי אזרחים ממוגנים ולפעול למציאת פתרונות יצירתיים שיאפשרו מתן היתרים בדיעבד או הכרה במיגוניות כפתרונות פטורים מהיתר, מתוך הבנה שהחוק נועד להגן על החיים, ולא להיפך.

תכלית בניית מרחב מוגן היא לטובת בטחון תושבי מדינת ישראל ובעלת ערך הצלת חיים מיידי! ועל בתי המשפט לוודא שתכלית זו לא תישחק תחת גלגלי הבירוקרטיה ופרשנות דווקנית מילולית בלבד.