אין לכם סבלנות לקרוא את כל המאמר? אז הכנו לכם סרטון Ai קצר שמסכם אותו
(אבל תסלחו ל-Ai על כמה מילים מעוותות 😉).
ההיבט הדרמטי בהחלטת ו. ערר בעניין אלבוקעי (בתכנית ח/500 בחולון) שחמק מן העין והשלכות הרוחב על בעלי קרקעות בכל הארץ
במרכז החלטתה התקדימית של ועדת הערר לפיצויים ולהיטלי השבחה במחוז תל אביב (בראשות עו"ד אייל אילוז) בעניין עררים מאוחדים חל/81097/1120 ואח' נתן אלבוקעי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון, עמדה בחינת השומות המכריעות שנערכו בעקבות אישורה של תכנית ח/500 ("דרום חולון") – עתודת הקרקע המרכזית של העיר, המשתרעת על פני כ-4,080 דונם.
בתמצית שבתמצית, ועדת הערר אימצה את המתווה שנקבע עוד בעניין קונדלקר (ערר 81035-07-20) וקבעה חיובי היטל השבחה אחידים ורוחביים בסך של 330 ש"ח למ"ר לכלל הקרקעות בתחום התכנית, תוך דחיית טענות מורכבות לגבי אבחנות היסטוריות בין ייעודים שונים במצב הקודם.
הוועדה נימקה מתווה זה בכך שח/500 היא תכנית מתארית "כוללנית" בדרגת הפשטה גבוהה, כפי שצוין בתקנון התכנית עצמו: "תכנית זו הינה תכנית מתארית והנתונים המופיעים בה הינם נתונים מוערכים בלבד. היקף שטחי הבניה בכל שימוש וכמות היח' מכל סוג יקבעו בתכניות המפורטות". מכאן גזרה ועדת הערר את הכלל הנורמטיבי לפיו "זכויות משוערות, מובילות לקביעת היטל משוער, המהווה מעין "מקדמה" על חשבון היטל ההשבחה שיקבע בתכנית המפורטת".
מאז פרסומה של ההחלטה בעניין אלבוקעי, התפרסמו מאמרים, סקירות וכתבות רבות בעיתונות הכלכלית והמקצועית אשר סקרו בהרחבה את פרטי התכנית בחולון, את אופן חישוב המקדמות ואת ההשלכות הישירות על אלפי בעלי הקרקעות במתחם ח/500.
ואולם, במאמר זה אנו מבקשים להסיט את הזרקור ולהתרכז בהיבט עומק עקרוני שזכה עד כה להתייחסות מועטת יחסית, על אף שדווקא לו קיימת השפעה דרמטית והשלכות רוחב חסרות תקדים על בעלי קרקעות בכל רחבי הארץ.
היבט זה נוגע לעובדה שועדת הערר, למעשה, "ביטלה" באופן קטגורי את שיקול הדעת העצמאי של השמאים המכריעים וחתרה בכל כוחה לקביעת היטל קבוע ושווי קבוע לכלל המקרקעין במתחם. ועדת הערר עשתה כן בהתבסס, בין היתר, על נוכחותו של סוג של "קונצנזוס" שנוצר בקרב חלק ניכר מהשמאים המכריעים שדנו בתיקי המתחם (וזאת על אף שבקרב השמאים המכריעים היו גם דעות אחרות). בהחלטה זו הבהירה ועדת הערר בצורה נחרצת כי שמאי מכריע אינו רשאי לראות בהנחיות הרוחביות של ועדת הערר בגדר "סברה" בלבד, ואי-ציות להנחיות אלה מהווה כשלעצמו פגם משפטי היורד לשורשו של עניין.
המהלך הנורמטיבי הזה של ועדת הערר בעניין אלבוקעי מתכתב באופן ישיר ועמוק עם פסק הדין המנחה של בית המשפט המחוזי בחיפה (מפי כב' השופט רון סוקול) בעניין עמ"נ 12834-07-16 לדלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא. בפסק דין לדלסקי נדון מקרה שבו שמאים מכריעים שונים קבעו הערכות שווי השונות בפער ניכר של כ-270% לגבי חלקות סמוכות ובעלות מאפיינים דומים באותו מרחב תכנוני. בית המשפט המחוזי פסל את הפערים הללו וקבע מושכלות יסוד באשר לחובתה של ועדת הערר להכפיף את שיקול הדעת השמאי הצר לראייה רוחבית: "על ועדת הערר להתבונן במבט רחב על כלל השומות באזור, לשקול את עקרונות השוויון והצדק החלוקתי, לשקול את אמון הציבור בהליכים ולבסס הכרעתה על ראיה כוללת שכזו. הוועדה אינה יכולה להסתפק בבחינה פרטנית של כל שומה, לבחון אם נפלו בה פגמים, ולהתעלם מהתמונה הרחבה ומהיחס שבין השומה הפרטנית שבפניה, להערכות השווי בכל מרחבי התכנית." זאת ועוד, בית המשפט בעניין לדלסקי עמד על האבחנה החדה והמחייבת בין ניתוח שמאי לבין פרשנות משפטית, בקובעו כי "פרשנות תכנית המתאר והיקף הזכויות המוענקות על פיה אינה עניין ל"תפיסות שמאיות", אלא עניין לפרשנות משפטית מחייבת." כב' השופט סוקול הדגיש את המחיר החברתי והמשפטי הכבד של הפגיעה באחידות השומתית: "התוצאה ולפיה זהות המעריך תשפיע באופן ניכר על הערכת שווים של מקרקעין בעלי מאפיינים דומים, פוגעת בעיקרון השוויון בחיובי המס ובעיקרון הצדק החלוקתי שעומד בבסיס החיוב בהיטל ההשבחה."
כאשר מנתחים את השלכות הרוחב של החלטת אלבוקעי לאור הלכת לדלסקי, נחשף קו פרשת מים אמיתי בכללי המשחק של השגת על חיובי היטל השבחה.
כידוע, ככלל יסוד, ועדות ערר מצהירות כי אינן נוטות להתערב בערכי שווי קרקע ובקביעות מקצועיות-שמאיות גרידא של שמאי מכריע, אלא מגבילות את התערבותן לסוגיות עקרוניות – משפטיות או תכנוניות. והנה, החלטת אלבוקעי מתווה קו ברור ומנוגד: כאשר נוצר "צבר החלטות" וקונצנזוס בקרב שמאים מכריעים במתחם מסוים, ועדת הערר תתערב גם תתערב בערכי שווי גרידא כדי לכפות שווי אחיד ולהכריע את השמאי הבודד. מציאות זו מעלה קושי מסוים ומורכב מאוד עבור נישומים ובעלי קרקעות המתמודדים עם היטלי השבחה במתחמים שבהם כבר ניתנו החלטות רבות. קיימת כאן אמירה מרומזת לפיה "הרוב אינו טועה" – האומנם? לא בטוח… אך ברור כי לא בנקל ניתן יהיה לסטות מהחלטות של מכריעים קודמים. לפיכך, הדרך היעילה להגיע לתוצאה עדיפה ושונה תהא בהכרח אם ניתן יהיה לאבחן את המקרה הספציפי ולצבוע אותו במה הוא שונה וייחודי מכל היתר.
ברם, בנקודה זו ממש מתגלה המכשול המרכזי: לעיתים מזומנות, מהצד השמאי גרידא (ניתוח שוק, נתוני השוואה וערכי שווי מ"ר) לא ניתן להראות בהכרח הבדל פיזי או כלכלי בין החלקה הנדונה ליתר החלקות במתחם – וזו בעיה חמורה. לכן, לרוב הפתרון והגורם המכריע להצלחה בערעור על היטל השבחה אינו טמון בניתוח שוק וערכי שווי, אלא בראש ובראשונה ביצירתיות בטענות משפטיות ותכנוניות. במקרה כזה, גם אם עשרות שמאים מכריעים קבעו החלטות זהות, אולם כולם נסמכו על בסיס תכנוני או משפטי מסוים (כגון פרשנות שגויה של הוראות תקנון, התעלמות מפסיקה מנחה מסויימת וכדו'), ניתן יהיה עדיין לטעון בערעור ש"כולם טועים" בהבנה המשפטית ויש לראות את הדברים אחרת. מניסיוננו, פעמים רבות מאוד ניתן להצליח להפוך את הקערה על פיה במצבים כאלו, וכמות ההחלטות הקודמות אינה מהווה בכלל פקטור בעל חשיבות. ניתן לומר ש"חכמת ההמונים" והקונצנזוס הינם בהחלט בעלי משקל בהיבטים כלכליים-שמאיים גרידא (כגון קביעת שווי של מ"ר זכויות בנייה או מ"ר קרקע); אבל גם אם למשל 20 שמאים מכריעים יקבעו את אותה החלטה מבחינה משפטית-תכנונית, עדיין ניתוח שונה יכול להיות לגיטימי ובעל אותו משקל, ולעיתים ייתכנו "מיליארד טועים" (הקרדיט לזמר היוצר – אביב גפן).
לחילופין, כאשר דווקא החלטות קודמות של שמאים מכריעים תומכות בעמדה של העורר, באה ועדת הערר כעת ומדגישה את החשיבות היתרה של הקונצנזוס השמאי, וקיימת חשיבות חיונית לבסס את הערעור על היטל ההשבחה גם על נדבך מרכזי זה. כלומר, על אף שיש לשמאי מכריע חופש פעולה ועצמאות מקצועית לקבוע את עמדתו, בוודאי בנושאי שווי, עדיין סטייה מהקונצנזוס תדרוש ממנו נימוק כבד משקל, וייתכן ש"עיקרון העצמאות המחשבתית" של השמאי המכריע יצטרך לסגת בפני "עיקרון השוויון" מול נישומים אחרים. בסופו של יום, השילוב בין החלטת אלבוקעי להלכת לדלסקי מלמד כי ניהול מיטבי של ערעורי היטלי השבחה במתחמים גדולים דורש אסטרטגיה משפטית יצירתית היודעת מתי לרכוב על גלי הקונצנזוס ומתי לקעקע את הבסיס המשפטי של "חכמת ההמונים".















